<h1>תניא רבתי סימן מ"ה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק או חמץ בידו. אינו זקוק לבער. ומה שנהגו לגעור בנכרי שנכנס לביתו של ישראל ופת בידו. שמא ישארו בבית ישראל פירורין כזית. ירושלמי [פ"ב ה"ב] גגו של כותי שהיה סמוך לביתו של ישראל ונתגלגל חמץ מביתו לביתו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה. היה שבת או יו"ט כופה עליו את הכלי. תוספתא [פ"ב מ"ו] ישראל ונכרי שהיו באין בספינה רשאי ישראל לומר לנכרי טול כך וכך חמץ. שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח. כתב בעל הדברות אף על גב דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. הדין עלינו להחמיר. לפי שנהגו עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ של נכרי ביום טוב מן המנחה ולמעלה. ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה, ומערימין בזה. הילכך יש לנו לגדור גדר. שמעתי מפי הרב חביבי ז"ל. אשה שלותה ככר לחם מחבירתה לפני הפסח צריכה להחזיר לה לאחר הפסח. ואין בזה משום חמץ שעבר עליו הפסח. ויש בו משום גזל. ומשום לוה ואינו משלם. דאמרינן דבי רבי ינאי יזפי (לוה) פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור. ופרעי להו בשביעית. ואמר ר' יוחנן יאות הן עבדין. וכן מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל ובשם רבינו ישעיה ז"ל.
<h2>דף יג.</h2>
פסח שחל להיות באחד בשבת. מצאתי בשם הר' שלמה ז"ל שאסור לאפות מצה בערב שבת. אבל בשם בעל היראים ז"ל מצאתי שמותר לאפות מצה מערב שבת אף על פי שהחמץ קיים עדין. כדתניא בתוספתא דפסחים ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת מתרומה טהורה. ובשם הגאונים ז"ל מצאתי. מצה הנאפת קודם ארבעה עשר כדי לאכול אותה בלילי חובה. נראה שודאי כשרה ויוצא בה ידי חובתו. אך משום חבוב מצוה בשעתה אין לו להקדים ולאפות קודם חצות. ובשם הר' אביגדור כהן ז"ל מצאתי. מי שמבקש לפרוש בים קודם הפסח. ומבקש ללוש ולאפות מצה קודם הפסח. ולישא עמו כדי שיאכל ממנו בימי הפסח. מצוה מן המובחר לאפות מצה בארבעה עשר אחר ביעור חמץ. שחביבה מצוה בשעתה. אבל אם יודע בודאי שאינו מגיע לישוב בערב הפסח ואינו יכול לאפות מצה כהלכתה בארבעה עשר. ילוש ויאפה וישא עמו. כדי שלא יתבטל מאכילת מצה. וכן מצאתי גם בשם הר' מאיר ז"ל שמותר לאפות מצה בערב שבת כדי לאכול ממנה במוצאי שבת. מיהו נראה שלכל הפחות יכוין אם יוכל שיעשה השלש מצות של חובה במוצאי שבת לחבוב מצוה בשעתה.
<h2>דף לה:</h2>
ובלילה הראשון אסור ללוש עיסה בשמן ודבש ולא בשום דבר אחר. כי אם במים. דבעינן לחם עוני. אבל בשאר ימות הפסח מותר. דאמר ליה ר' יהושע לבריה. יומא קמא לא תלושו לי בחלבא או בדובשא. מכאן ואילך לושו לי. ומצה הנלושית עם ביצים. מצאתי שיש אוסרים ללוש בביצים ויש מתירים. ומנהגנו ללוש בביצים. ולא ראינו מי שימחה בדבר. ומצאתי בשם הגאונים ז"ל. מצה מתובלת כשירה בפסח. דגרסינן במנחות תיבלה בקצח או בשומשמין. ובכל מיני תבלין כשירה. מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת.
<h2>דף לט:</h2>
מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל אין עושין מורסן לעופות בשני ימים טובים ראשונים ואחרונים של פסח. ולא בשאר ימים טובים, משום דכתיב (שמות י"ב) לכם, לכל צרכיכם. ולא לצורך בהמתכם. אבל בחולו של מועד שרי. ובחולו של מועד דפסח צריך שינוי שלא יבוא לידי חימוץ. הלכך צריך להכניס הסובין בתוך הרותחין כשהן בכלי על האור. וכל שעה יהא ממרס הסובין במים, ובענין זה מותר. אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני פן יחמיץ. ירושלמי [פסחים פ"ב ה"ב עיי"ש] בין חמין לתוך מורסן. בין מורסן לתוך חמין אסור. לפיכך טוב שלא ישרה מורסן בכל ימות הפסח כל עיקר.
ומנהג פשוט שלא ליתן מלח בעיסת המצות כל ימי הפסח. יש מפרשין לפי שמלוח הרי הוא כרותח. והלש את העיסה צריך ליזהר בה שלא תחמיץ, ושלא יניחנה כלל משהתחיל להתעסק בה. שכל זמן שהוא עוסק בה אינה באה לידי חימוץ. ולא ישהא מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ארבעה מילין. כדאיתא בירושלמי. וכשתתחמם העיסה תמיד תצנן ידיה במים בעריכתה וקטיפתה.
<h2>דף מ.</h2>
חייב אדם לשמור את החטים לשם מצה משעת קצירה. דכתיב (שמות י"ב) ושמרתם את המצות. עשה שימור לשם מצה. ומה שאנו מצריכין כל כך שימור דוקא בלילה הראשון דאמרינן בציקן של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. מכל מקום מי שלא עשה שימור משעת קצירה. מותר לו לקנות חטים מן השוק. ואין לחוש שמא נפלו עליו מים. דאחזוקי באיסורא לא מחזקינן. ואין אדם יוצא בלילה הראשון שהיא חובה לאכול מצה. אלא מחמשת המינין. שהן חטים. שעורין. כוסמין. שבולת שועל. ושיפון. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. כשטוחנין חטים למצות. נוהגין לשלוח ישראל אחר הריחים של נכרי להיות יושב ומשמר. כדכתיב ושמרתם את המצות, עשה שמור לשם מצה. ואין צריך ישראל לעמוד אלא עד שיטחון כפי מה שיספיק לשלש מצות של לילה הראשון שהן חובה. והן צריכות שימור לשם מצה. אבל השאר אין צריך שימור. ונכרי שהוא טוחן ואין ישראל עומד על גביו מותר. ואפילו ליקח סלתות מן השוק. ודוקא אם אלו בציקן של נכרי נלושו בפנינו שראינו שלא הכסיפו פניה ולא החמיצה אז מותרת. אבל אם אפו אותן הנכרים שלא בפנינו. אסור לאכול מהן כלל אפילו כל הפסח.
מצאתי שכתב בעל הלכות גדולות. מצה שלשה נכרי חרש שוטה וקטן לא נפיק בה ידי חובתיה לשם מצה המשומרת. ועבד. ושפחה. דלא טבילי. אסירי למילש מצה ביום ראשון. אבל שאר יומי שרי. והכין חזינן לרב כהן צדק ז"ל. וגם בתשובת הגאונים ז"ל אוסר לישראל להשתמש על ידי נכרים בכל עניני הפסח. בין בחטים. בין בקמח. בין בלישה. בין בתבשילין של פסח. לפיכך צריך אדם להזהר בעניני הפסח בכל מה שיוכל. וכל המחמיר הרי זה משובח.
<h2>דף מב.</h2>
ירושלמי [פ"ג ה"א] רבי יעקב הוה מפקד לטוחניא דלא למיתן קופיא אילין על אילין דלא לירתחן וליחמען וכן מצאתי בשם החבר רבי בנימין בר אברהם הרופא ז"ל שצריך לטחון החטים של פסח יום או יומים קודם ערב הפסח. לפי שהקמח בשעת טחינה הוא חם הרבה. ובשעת לישה יחממו את המים ויהיו נוחין להחמיץ. ואין לשין את העיסה אלא במים שנשאבו מאתמול שכבר נתקררו. לפי שכשהמים נשאבו הם חמים מעט. והיה נוח להחמיץ. על כן צריך לשאוב המים מאתמול עבור לישת המצה. בין מן הנהרות בין מן המעיינות. ואשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה ולא בחמין ולא במים הגרופין. ולא תגביה ידה מן התנור, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה, עד שתגמור את הפת. וצריכה שני כלים של מים. אחד שמקטפת בו. ואחד שמצננת בו את ידיה. מים הגרופים. פירש רבינו יצחק פאסי ז"ל. מים שנשאבו בו ביום. ורבינו שלמה ז"ל פירש. מים הגרופין מן הדוד של נחושת שתלוי תמיד על האש. לא שהוחמו המים באש. דאם כן היינו חמין. אלא שנתחממו המים מרוב החמימות של נחושת. שדרכן להתחמם תמיד על האש. ואם עברה ולשה האשה עיסתה בכל אלו המים שאמרנו שלא תלוש בהן. אותה העיסה אסורה. ובעל עשרת הדברות ז"ל כתב מסתברא הני מילי למצה המשומרת אסורה אותה העיסה אם עברה ולשה באותן המים. אבל לאכילה מותרת. ובשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי, עברה ולשה אסורה. משום קנסא דלא דמי לבציקן של נכרים. אבל אם שגגה או נאנסה שלא היו לה מים אחרים כלל מותרת.
<h2>דף מח.</h2>
שיעור העיסה שתוכל האשה להתעסק בה ולא תבא לידי חימוץ היא שלש וארבעים ביצים וחומש ביצה כדכתיב (במדבר ט"ו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו (חל"ה בגימטריא הכי הוי) מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל אין לשין שתי מדות בפסח. כדי שלא תבוא העיסה לידי חימוץ. ואף אין מקטפים. אלא לש מדה אחת. והלש אותם ואינו יודע כמה [הוא] מודד, ומה (לנו) [היא] המדה. אין ללוש פחות מכשעור שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה. כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנו. שכך הוא שיעור חלה. אבל אם היא יתירה ארבע או שש ביצים אין לחוש בכך. ושיעור חלה כיצד הוא עושה. מכניס מ"ג ביצים בכלי מלא על כל גדותיו. והמים הנשפכים חוצה הן מדת שיעור קמח לחלה. וזהו עשירית האיפה. ובשם רב יהודאי גאון ז"ל כמשקל מ"ג ביצים וחומש ביצה צריך להיות הקמח. ובעל עשרת הדברות בשם רבוותא ז"ל דשיעור חלה היא משקל תש"נ זוז. וכתב אנן שיעור משקל לא נמצא ברור בידינו. וחיטי איכא דקלילי. ואיכא דלא קלילי. וביצים נמי איכא גדולים ואיכא קטנים ולא בריר לן. ויש מן הגאונים ששיערו שיעור עיסה שצריך ליטול ממנה חלה חמשה ושבעים אונקיות. והעיקר שתלוש האשה עיסה שיכולה להתעסק בה שלא תבוא לידי חימוץ. בין יותר מכשיעור בין פחות מכשיעור. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה. ומפריש ממנה לכל הפחות כזית. ולא יאמר להפריש חלה דלאו ברכה היא. ופירוש חלה. היא עוגה וחררה, ואין בו משום הפרשה כלל. וחלה תרימו תרומה כתיב. והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו תרומה, לשם תרומה. ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה. ואין לשנות. ועושה אותו כזית שהפריש, דק. ופושטו ומרחיבו כגון חררה מדקרי לה חלה. ואחר כך משליכה באור ושורפה באש. ואפילו יש שם כהן אינו נותנה לו. מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו וכיון שרואה קרי אסור לאוכלה. ואחר כך אם יש שם כהן מפריש כדי מתנה ההוגנת לו בלא ברכה, שהרי נפטרה העיסה בברכה ראשונה. ואם הוא יום טוב של פסח ולש עיסה ביום טוב כיצד יעשה. שאם מפריש תרומה ומברך עליה אינו יכול לשורפה. לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם תאמר יניחנה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה. הרי היא באה לידי חימוץ ועובר עליה משום בל יראה ובל ימצא. אלא כך יעשה מפריש עוגה קטנה. ולא יקרא לה שם. לא בברכה, ולא בלא ברכה. ויאפה אותה עם שאר העוגות שיעשה מן העיסה. ואחר אפיה יצרף הכל בסל אחד, העוגות והתרומה. ונראין כאלו הן מחוברות ביחד. והסל מצרפן לחלה. דתניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל. הסל מצרפן לחלה. שנאמר (במדבר ז') כף אחת, הכתוב עשה כל מה שבכף. אחד. ואחר כך יברך עליה להפריש תרומה. ויניחנה עד חול המועד כמו שהיא אפויה וישרפנה. ואם תאמר יברך עליה כשהיא עיסה ואחר כך יאפה אותה וישרפנה אחר יו"ט. אם היה עושה כך אינו יכול לאפותה ביום טוב לאחר שקרא עליה שם תרומה. משום דהויא לה מלאכה שלא לצורך יו"ט. ובשם בעל התרומה מצאתי, לאחר אפייתן יתן העוגה והמצות בתיבה. ויקיף שתגע העוגה אל המצות. וגם שיהיו כולם תוך התיבה, דבעי צירוף כלי. ואז יקרא לה שם חלה ויברך עליה תחילה. ויניח העוגה שם עד החול ואז ישרפנה. אבל חוץ לתיבה תוך המחבת או כלי אחר אינו יכול לקרות לה שם בענין הזה. לפי שלאחר קריאת שם חלה כיון שהיא טמאה אסור לטלטלה כיון שאינה ראויה לאכילה. והיאך יעשה יצניענה במקום המשתמר. והכי איתא בירושלמי [פסחים פ"ג ה"ג עיי"ש] והבא לצרף את הפת לאחר אפיה. כשנלושו שלא כשיעור. מצרפן על ידי סל. או על ידי כלי אחר כדי להפריש חלה. מצאתי בשם ה"ר אביגדור ז"ל שצריך שלא יהא הפת יוצא מלמעלה מאוגני הכלי, שמה שעולה ויוצא למעלה מאוגני הסל, אינו מצטרף. ונפקא ליה מדקאמר טבלא שאין עליה לבזבז אינה מצרפת. ואם נאפת העיסה ושכח ולא הפריש ממנה חלה, בין ביום טוב בין בחול, יבצע מן העוגה לאחר אפיה. ויברך עליה כאילו היה מפריש מן העיסה, ושורפה. ואם שכח ולא הפריש חלה מערב שבת או מערב יום טוב. והרי צריך לו לאכול ממנה בשבת או ביו"ט מה תקנה יש לו. כתב בעל התרומה ז"ל. יאכל הכל רק מעט שישאיר לבסוף ויקרא לו שם חלה לאותו המעט. דאמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. מצאתי בשם הגאונים ז"ל אם ספק לו לאדם אם הפריש חלה אם לאו. יפריש אותה בלא ברכה. מצאתי בשם הר' מאיר ז"ל. ישראל שיש לו שפחה נכרית לעשות לו פת. נכון לישראל לשפוך מן המים לסייע לגלגל או לעסוק בפת כדי להיות הפת זקוק לחלה. שאם לא כן היה נראה כמו ברכה לבטלה אם היה מברך להפריש חלה. דומיא דדיגון נכרי.
